מהו מנגנון הפעולה של תרופות לאפילפסיה? איך מתאימים את הטיפול לחולה? כמה זמן צריך לקחת תרופות אנטי-אפילפטיות, ומתי אפשר לשקול הפסקה של הטיפול התרופתי? צפו בראיון עם פרופסור אורי קרמר.
תרופות אנטי-אפילפטיות הן תרופות המיועדות לטיפול באפילפסיה. מטרתן היא למנוע היווצרות של התקפים אפילפטיים.
הטיפול באפילפסיה בעת החדשה התחיל במלחי ברומיד, שנכנסו לשימוש בשנת 1853. בשנים 1978-1912 הוכנסו לשימוש 6 תרופות נוספות, כולל: פנוברביטל (לומינל, פנוברביטון), חומצה ולפרואית (דפלפט), פניטואין וקארבאמזפין (טגרטול). תרופות אלו מכונות לעיתים "התרופות הישנות". אחת הסיבות לכינוי זה היא שתרופות אלו פותחו לאחר ניסוי וטעייה. יעילות השימוש בהן נבדקה בפרכוסים של עכברים.
בעשורים שלאחר מכן השתנתה צורת פיתוח התרופות נגד אפילפסיה. הרעיון היה להבין את המנגנון של גרימת הפרכוסים, כדי לתכנן חומרים שינסו לעצור את המנגנון הזה בעזרת מולקולות מיוחדות. דוגמה אחת מבוססת על אחד המנגנונים המוכרים – מעבר יוני נתרן דרך קרומי תא במעטפת האקסון (חלק מתא העצב). חלק מהתרופות מבוססות על ניסיון להאט את המעבר של הנתרן. דוגמה נוספת מבוססת על כך שקולטן לזרז העצבי GABA מגביר את המעבר של יוני כלור דרך מעטפת האקסון, וכך מקטין את הסיכוי לזרם החשמלי הלא תקין. עקב כך פותחו כמה תרופות, שמטרתן להגביר את פעילות ה-GABA על תאי העצב.
מתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הוכנסו לשימוש כ-20 תרופות חדשות לאפילפסיה. התרופות אשר נמצאות בשימוש כיום מבוססות על 7 מנגנונים שונים, וחלקן נותנות מענה לכמה מנגנונים במקביל.
מהי היעילות של תרופות נגד אפילפסיה?
לפי הסטטיסטיקה, כ-70% מהחולים יוכלו להגיע לחופש מהתקפים בעזרת תרופות נוגדות פרכוסים. למרות המגוון הגדול של התרופות הקיימות, כ-30% הנותרים ימשיכו לסבול מהתקפים, למרות הטיפול התרופתי, ולהם אפשר להציע אופציות טיפוליות אחרות.
יעילות רוב התרופות הניתנות כתרופה ראשונה לאפילפסיה מוקדית היא כ-50%, ולאפילפסיה כללית – כ-60%. אם התרופה הראשונה לא עוזרת לשליטה בהתקפים, לתרופה שנייה כלשהי סיכויי הצלחה של 15-10 אחוזים. אחרי כישלון התרופה השנייה, הסיכוי להצלחת תרופה נוספת, עם כל הארסנל המצוי, נמוך ומגיע לכ-10%, לאחר ניסיונות רבים בשילובים שונים. מצב זה נקרא אפילפסיה עמידה לטיפול.
איך בוחרים באילו תרופות אנטי-אפילפטיות להתחיל את הטיפול?
קיימים כמה עקרונות מנחים בבחירת התרופה הראשונה, וההחלטה היא שילוב מושכל של העקרונות האלה, הכוללים: יעילות בסוגי אפילפסיה ייחודיים, קצב עליית המינון הנדרש, תופעות הלוואי וסוגי אפילפסיה מיוחדים.
יש כמה צורות מתן של תרופות לאפילפסיה. בדרך כלל, לילדים קטנים התרופה ניתנת בסירופ או באבקה, ולילדים גדולים יותר ולחולים מבוגרים – בכדורים. כמו כן, יש תרופות שאפשר לקחת אותן רק פעם ביום, במקום פעמיים ביום ברוב התרופות.
במקרים של פרכוסים אפילפטיים תכופים, המטרה היא להגיע למינון הטיפולי כמה שיותר מהר, כדי להפסיקם. יש תרופות שאפשר לתת אותן גם דרך פומית (דרך הפה) וגם בהעמסה (מתן התרופה דרך הווריד), כדי להגיע לרמת תרופה בדם בתוך 30-15 דקות, ולא בתוך כמה שבועות, כמו בנטילה פומית. העמסות נמצאות בשימוש רק בבתי חולים, עקב הצורך בהשגחה צמודה בזמן ההעמסה, בגלל אפשרות לתופעות לוואי מסוכנות, וגם עקב הלוגיסטיקה הכרוכה בכך (צוות רפואי, טיפול נמרץ).
קיימים מצבים אשר דורשים תשומת לב נוספת, לפני המלצת התרופה, כדי למנוע החרפה במצב הבריאותי. מדובר בחולים הסובלים ממחלות כרוניות של הכבד או של הכליה, מפגיעה בראייה או חולים הנוטלים תרופות נוספות, שאינן קשורות לאפילפסיה, דבר העלול לגרום לתגובות בין-תרופתיות.
רשימת תרופות לאפילפסיה: החומרים הפעילים והשמות המסחריים
| החומר הפעיל | שמות מסחריים |
|---|---|
|
אוקסקרבזפין |
|
|
אצטזולאמיד |
|
|
אסליקרבזפין אצטט |
אפטיום, זביניקס |
|
אתוסוקסימיד |
|
|
בריברצטאם |
|
|
גאבאפנטין |
|
|
דיאזפאם |
וליום, ולטוקו, סטסוליד |
|
ויגבטרין |
|
|
זוניסאמיד |
זונגראן |
|
חומצה ולפרואית |
|
|
טופירמאט |
|
|
לבטיראצטם |
|
|
למוטריג'ין |
|
|
לקוסמיד |
|
|
מידזולם |
|
|
סולתיאם |
|
|
סטיריפנטול |
דיאקומיט |
|
סטרואידים |
פרדניזון, פרדניזולון, ACTH |
|
סנובמט |
אקסקופרי, אונטוזרי |
|
פלבמאט |
פלבטול |
|
פנוברביטל |
|
|
פרגאבאלין |
ליריקה, פרגאבאלין דקסל |
|
פרימידון |
|
|
פניטואין |
|
|
פנפלוראמין |
פינטפלה |
|
פראמפאנל |
|
|
קארבאמזפין |
|
|
קלובאזאם |
|
|
קלונאזפאם |
|
|
קנאבידיול |
|
|
רופינאמיד |
אינובלון |
איך יודעים מהו המינון הנכון?
לאחר שמחליטים על תרופה לטיפול, הרופא מחליט לאיזה מינון יומי רצוי להגיע. ההחלטה תלויה בהערכה של הרופא בנוגע למינון שיכול להיות טיפולי ללא תופעות לוואי. לדוגמה: אם נמליץ על חומצה ולפרואית (דפלפט) לילד בן 4, נגיע תחילה ל-400 מ"ג ליממה, ואם ניתן את התרופה הזו לילד בן 8, נגיע ל-600 מ"ג ליממה. בתרופה זו אפשר לכוון את המינון לפי רמת התרופה בדם, ולכן בהמשך נתקדם לפי ניטור רמת החומצה הוולפרואית בדם ולפי מצב ההתקפים.
הרמה הנחשבת כרמה טיפולית של חומצה ולפרואית היא 100-50 מיקרוגרם למיליליטר. אם רמת התרופה בבדיקת הדם של הילד תהיה נמוכה מ-50 מיקרוגרם, אזי רוב הסיכויים שהתרופה לא תהיה יעילה. אם נגיע לרמה של 100 מיקרוגרם, אזי רוב הסיכויים שניתקל בתופעות לוואי. מכאן שבהעלאה למינון הראשון ננסה לכוון לרמה של 70-60 מיקרוגרם.
כדי להגיע ליעילות המרבית של הטיפול, יש ליטול את התרופות האנטי-אפילפטיות במינונים שהומלצו ע"י הרופא המטפל ולפי ההנחיותיו לגבי זמני הנטילה. על מנת לשלוט בהתקפים, רמה של החומר הפעיל בדם אמורה צריכה להיות מספקת, כלומר: הטיפול חייב להיות קבוע, כדי לשמור על הרמה הטיפולית של התרופה בדם.
מה עושים אם תרופה אנטי-אפילפטית אינה עוזרת?
כאשר הרמה של החומר הפעיל נמצאת בתחום הטווח הטיפולי ועדיין יש התקפים, צריך להחליף את התרופה לאחרת.
היות שכ-30% מילדים ומבוגרים עם אפילפסיה הם עמידים לטיפול תרופתי, חלקם מנסים טיפולים טבעיים וחליפיים, שאינם נמנים עם ההמלצות של הרופאים המטפלים. פרטים בכתבה טיפול טבעי באפילפסיה.
תופעות לוואי של תרופות נגד אפילפסיה
לכל התרופות האנטי-אפילפטיות, כמו לתרופות האחרות, יש תופעות לוואי. חלקן מזעריות, חלקן מורגשות יותר וחלקן בלתי נסבלות, במקרים מסוימים.
בדרך כלל, נתקלים בתופעות לוואי בשני מצבים:
1. כאשר מעלים מהר מדי את מינון התרופה עלולות להופיע תופעות לוואי האופייניות לעלייה מהירה של רמת החומר הפעיל של התרופה בדם. אחת מהתופעות היא כפל ראייה. תופעות נוספות הן חוסר יציבות וריצוד של העיניים (ניסטגמוס). תופעות הלוואי האלו מופיעות גם כאשר עוברים את המינון המקסימלי המתאים לאותו חולה.
בהחלט אפשרי שלחולה יהיו תופעות לוואי כאלה גם כאשר רמת התרופה בדם מצויה מתחת לערך המקסימלי המצוין בגיליון המעבדה.
2. הופעת תופעות לוואי שהן שכיחות וספציפיות לאותה תרופה. כל תרופה מגיעה עם רשימה ארוכה של תופעות לוואי אפשריות, שאותן החברה המייצרת מצינת בעלון לצרכן.
יש לזכור שרוב תופעות הלוואי הן הפיכות ויחלפו לאחר החלפת התרופה. כמו כן, קיים סיכוי רב שבמקרה שלכם לא תסבלו כלל מתופעות לוואי או שהן יופיעו במידה מועטה.
פרטים נוספים בכתבה תופעות לוואי של תרופות אנטי-אפילפטיות.
כמה זמן צריך לקחת תרופות לאפילפסיה, ומתי אפשר להפסיק את הטיפול?
בדרך כלל, במקרה של טיפול תרופתי מוצלח, מפסיקים לקחת תרופות נגד פרכוסים בתום שנתיים מסיום ההתקפים. כמובן קיימת סכנה סטטיסטית שההתקפים יחזרו לאחר הפסקת הטיפול.
סוגי מחלה מסוימים נעלמים מעצמם לאחר גיל מסוים, למשל: אפילפסיה מוקדית שפירה של גיל הילדות (benign focal epilepsy of childhood).
בתסמונות אפילפטיות ספציפיות, יש רופאים המעדיפים לא לנסות להפסיק את הטיפול התרופתי כלל, כגון: אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים (JME, Juvenile Myoclonic Epilepsy) או תסמונת סטורג'-וובר, (SWS, Sturge Weber syndrome) לאחר תקופת התקפים קשים.
במקרים שבהם מדובר באפילפסיה סימפטומטית עם סיבה ברורה, למשל: קיים ממצא ברור בהדמיה של המוח שכנראה אחראי לפרכוסים, מקובל להמשיך בטיפול תקופה ממושכת יותר לפני ההפסקה, 5 שנים מיום ההתקף האחרון.
ילדכם סובל מאפילפסיה?
הספר "אפילפסיה בילדים מא' עד ת'" הוא בשבילכם! הספר דן בכל ההיבטים של המחלה, כולל אבחון מדויק, טיפול תרופתי וטיפולים אחרים, ובבעיות החברתיות והאקדמיות של הילד ושל המתבגר, ובהחלט יכול לתת תשובות להרבה שאלות של הורים. עיקרו של הספר הוא להנגיש את המידע בצורה ברורה המובנת להורים.
תעזרו לנו למצוא שם לספר על אפילפסיה במבוגרים
הספר של ד"ר אילן בלט מכיל מידע עדכני אודות סוגי אפילפסיה וההתקפים, טיפולים שונים, כולל מידע אודות ניתוחים חדשניים, דיאטות מיוחדות וטיפול בקנאביס רפואי, מידע מפורט אודות תרופות נוגדות פרכוס ותופעות לוואי האפשריות שלהן, והכי חשוב – עצות שימושיות לחיים עם המחלה.
